יחס שלטון מרכזי ושלטון מקומי

יש להרחיב את הסמכויות ושיקול הדעת של הרשויות המקומיות, ולעבור לתפיסה שבה השלטון המקומי הוא לא רק "זרוע ביצוע" של הממשלה, אלא שותף מלא שיכול לשפר משמעותית את השירות הציבורי ולצמצם פערים חברתיים-כלכליים. לשם כך מוצע לעשות שימוש בכלי עזר לקבלת החלטות (המוצג בדו"ח), כדי להעריך את פוטנציאל הביזור. התהליך בכלי המוצע מתמקד במציאת פתרונות ביזור מיטביים תוך מתן ביטוי מרבי ליתרונות השחקנים וצמצום השפעת החסמים.

מומלץ לפעול לביזור סמכויות בעיקר בתחומים הבאים:

1. חינוך ורווחה —> במיוחד בכל הקשור לניהול תקציב וכוח אדם.
2. תחבורה וחירום –> בתחומים אלה קיים ידע עצום ברמת הרשות המקומית על צרכי התושבים והמקום, שמצדיק ביזור.
3. פיתוח כלכלי –> ישנו צורך בהרחבת סמכויות בפיתוח אזורי תעשייה ובאפשרויות להגדלת הכנסות הרשות.
4. תחומי הבריאות והתכנון –> צריכים להישאר תחת אחריות השלטון המרכזי.

להלן העקרונות שמוצע לאמץ בעת קידום תהליכים לביזור סמכויות מהשלטון המרכזי לשלטון המקומי:

1.  הבחנה בין אסטרטגיה לטקטיקה –> האסטרטגיה (תכנון ומדיניות רחבה) צריכה להישאר באחריות השלטון המרכזי, ואילו הטקטיקה (אופן הביצוע והיישום) צריכה להיות ברמת השלטון המקומי.
2. ביזור דיפרנציאלי –> יש לבצע ביזור תוך התחשבות ביכולות ובמאפיינים השונים של כל רשות, ולא באופן אחיד לכלל הרשויות.
3. ליווי תקציבי מספק –> ביזור סמכויות חייב להיות מלווה בתקציב מספק.
4. הגברת שיתוף והתייעצות –> יש לערב יותר את השלטון המקומי בתהליכי קבלת החלטות וליצור חובת התייעצות.
5. הפחתת רגולציה –> נדרש לצמצם את הרגולציה הממשלתית העודפת.