מבוא
הליכי הגיוס לשירות המדינה הם מנגנון מנהלי מרכזי, שבאמצעותו נקבע בפועל מי ייבחר לאייש את המשרות הפנויות, ובאילו תנאים. אופן עיצובם ויישומם של הליכים אלה משפיע ישירות על איכות כוח האדם בשירות המדינה, על משך הזמן לאיוש המשרות ועל היכולת של המערכת הממשלתית לפעול ברציפות וביעילות.
בישראל, הליך הגיוס לשירות המדינה נשען במרבית המקרים על מנגנון המכרז הציבורי ועל פיקוחה של נציבות שירות המדינה. מנגנון זה נועד, בראש ובראשונה, להבטיח שוויון הזדמנויות, למנוע שרירותיות ופוליטיזציה, ולחזק את אמון הציבור בהליכי המינוי. ברם, הליך זו אינו נקי מביקורת ציבורית ופנימית. ביקורת זו, מתייחסת למספר אלמנטים מרכזיים: משכו הארוך של ההליך, העומס הבירוקרטי הכבד המוטל הן על המועמדים והן על הגורמים המקצועיים העוסקים במלאכת הגיוס, משקלו ומעורבותו הנמוכה של המנהל המקצועי אליו מיועדת המשרה, חוסר התאמתו לאתגרים ולתהליכי מיון עדכניים, ובסופו של יום ביכולת של תהליך המכרז להביא לתוצאה הרצויה שהיא מציאת המועמד המתאים ביותר למשרה. מיזם "מעשה ידינו" של המרכז להעצמת האזרח, הפועל לחיזוק השירות הציבורי, בחן במספר מחקרים ומסמכי מדיניות את הליכי המיון והגיוס לשירות המדינה. אגב הבחינה, ושיחה עם אנשים העוסקים בתחום, עלתה הטענה כי ריבוי העררים בשירות המדינה, מכביד על תהליכי המיון, ומייצר עומס באגף הגיוס והמיון בנציבות שירות המדינה, ומאריך את זמן התמשכותם
