הגיע הזמן לקרן ארנונה לאומית | המרכז להעצמת האזרח
הגיע הזמן לקרן ארנונה לאומית

הגיע הזמן לקרן ארנונה לאומית

הגיע הזמן לקרן ארנונה לאומית

04/11/2015
  מאת:
תומר לוטן

לאחרונה התעורר מחדש הדיון על התקצוב הדיפרנציאלי, והצית את המחלוקת על הפערים שבין רשויות מקומיות חלשות וחזקות. די להתבונן בעוצמת הלהבות והטחת ההאשמות בין ראשי הרשויות כדי להבין שיישום התקצוב הדיפרנציאלי פוגש חומות פוליטיות בצורות. קל להבין כי עבור ראשי הרשויות החזקים, ההסכמה לוותר מרצון על משאבים, ובעיקר כאלה השעונים על תשלומי התושבים שלהם, היא מתכון להתאבדות פוליטית.

 

הקיבעון הפוליטי המונע יישום של התקצוב הדיפרנציאלי אינו נעצר רק ברשויות החזקות, אלא ממשיך אל מערכת הקשרים ההדדית שבין הפוליטיקה המקומית לארצית, וכורך עוד ועוד מכשולים וקשיים בדרך ליישום הפתרון הצודק. לבסוף, בדומה להרבה תהליכי תיקון המבקשים לעשות מהפכה במצב הקיים, הפתרונות שיוצאים לדרך נוטים לעבור סדרה ארוכה של פשרות, השהיות, הסדרות וחילופי שלטון - עד שלעתים לא נשאר להם זכר בתוך שנים מספר.

 

מהי, אם כן, הדרך לייצר שוויון גובר בתמונת ההכנסות של הרשויות המקומיות בלי לדרוך על המוקש הפוליטי ולנגח את הרשויות זו בזו? הפתרון עובר דרך תשלומי הארנונה שהמדינה עצמה משלמת לרשויות באופן בלתי־שוויוני. הכוונה היא לתשלומי הארנונה המועברים לרשויות ממוסדות המדינה בגין המתקנים הלאומיים והציבוריים המצויים בהן - בסיסי צבא, מוסדות ממשל, חברות ממשלתיות וגופים ציבוריים אחרים.

 

תשלומים אלה משקפים אי־שוויון קיצוני, הטמון כולו במקריות שלפיה הוחלט על הקמת המתקן הציבורי בשטחי רשות זו או אחרת, ובשיוך תשלומי הארנונה הנגזרים ממתקן זה. הדוגמה המתוקשרת ביותר היא כמובן הארנונה של עיר הבה"דים, שחשפה אי־שוויון קיצוני ובלתי־הוגן בין מועצת רמת נגב, עיריית ירוחם והיישובים הבדואיים הסמוכים.


במקרה זה, הסכמה שגובשה ברמה המקומית בין ראשי המועצות יצרה פשרה הוגנת יותר באזור, אבל עדיין נשאלת השאלה מדוע תשלומי הארנונה של הצבא בעיר הבה"דים, כמו בכל שאר שטחי המדינה, לא יכולים לשמש לשיפור מצבן הכלכלי של רשויות בכל המדינה? ובמלים אחרות, מדוע תשלומי ארנונה של מתקן ציבורי, הממומנים כולם מכספי המסים ובאמצעות תקציב המדינה, אינם יכולים להתנקז לכדי קרן מרכזית אחת, שתחולק באופן דיפרנציאלי בין רשויות - לטובת חלוקה הוגנת וראשיתית של תקציבים?

 

הרעיון להקמת קרן לאומית לחלוקת תשלומי ארנונה של מוסדות ממשל מצליח לאחוז מחד גיסא את המחויבות לצדק חברתי וחלוקה הוגנת של משאבים, ומאידך גיסא לייצר פתרון בר-השגה, המדלג מעל המשוכה הפוליטית והמורכבות הכפויה בפתרון התקצוב הדיפרנציאלי. אבל הסיבה הטובה באמת להעדיף את עיקרון קרן הארנונה הלאומית היא העובדה הפשוטה שהמדינה כבר החליטה על הקמת הקרן.

 

החלטת ממשלה מספר 3963, שהתקבלה ב-2008, מחייבת את המדינה בהקמת קרן כזאת, ואף זוכה מאז לתמיכה ועידוד מצד משרד האוצר. אבל כמו החלטות ממשלה רבות אחרות, ההחלטה לא יושמה מעולם.

 

הדיון הנוכחי על התקצוב הדיפרנציאלי הוא הזדמנות מצוינת להחיות מחדש את יוזמת קרן הארנונה הלאומית, ולרתום אליה כוחות פוליטיים חדשים. קרן כזאת יכולה לקום גם באמצעות תהליך חקיקה שיובילו חברי כנסת רבים התומכים כיום בתהליכים של צדק חלוקתי - ובכך להשיג תוצאה אפקטיבית וישימה לחלוקת תקציב הוגנת בין הרשויות.