במקום להתקדם, מקפיאים את השירות הציבורי | המרכז להעצמת האזרח
במקום להתקדם, מקפיאים את השירות הציבורי

במקום להתקדם, מקפיאים את השירות הציבורי

במקום להתקדם, מקפיאים את השירות הציבורי

10/11/2014
  מאת:
תומר לוטן

הצעת חוק ההסדרים שאושרה באחרונה בממשלה היתה אפרורית במיוחד. לא היו בה רפורמות מבניות יוצאות דופן והיא כללה בעיקר תיקונים וחסכונות "קטנים" לקופת המדינה. ואולם בין הסעיפים הטכניים הסתתרה גם החלטה מרחיקת לכת שזכתה לסיקור חלקי בלבד וכמעט נעלמה מן העין. תחת הכותרת "כלל רב־שנתי לכוח אדם במשרדי הממשלה", הציבה הממשלה יעד מקסימלי לכוח אדם בשירות הציבורי, והגבילה אותו למכסה קבועה, המקבעת את גודלו הנוכחי מעתה והלאה.

 

בשנים האחרונות אימץ האוצר שני כלים מרכזיים לשליטה בגובה התקציב (יעד ההוצאה ויעד הגירעון). כעת "נולד" כלל הוצאה חדש - יעד כוח האדם שאמור ללוות את תהליכי התקצוב מעתה והלאה, ובניגוד לקודמיו, כמעט לא זכה לתשומת לב ולדיון ציבורי של ממש. נקודה זו מפתיעה במיוחד על רקע העובדה שמשמעותו של כלל כוח האדם החדש הוא הקפאה הלכה למעשה של השירות הציבורי.

 

יש שיטענו כי הגבלת המשרות למספר סופי ובלתי משתנה היא בשורה של התייעלות ואפקטיביות למערכת הזקוקה באופן משמעותי לשינוי מקיף; הגבלה שתתמרץ מנהלים בשירות הציבורי להבנות טוב יותר את המערכת הארגונית ולבצע את ההתאמות הנדרשות באמצעות הסטות ותעדוף פנימי, ולא דרך תוספות תקנים (שאיפיינו את המערכת בשנים האחרונות). ואולם טענות אלה מציגות תמונה חלקית בלבד, ומחייבות התייחסות למשמעויות השליליות הנגזרות מהכלל החדש.


ראשית, הבחירה בהקפאת תקני המקסימום הפוכה מכל היגיון תכנוני. במקום לבנות תשתית תכנונית מקצועית ומדויקת, שבוחנת היכן שירות המדינה צריך לגדול והיכן לקטון, הכלל הנוכחי פשוט כופה "מיטת סדום" על כלל היחידות במערכת, ללא קשר לרמת הצרכים הנדרשים וסדרי העדיפויות הממשלתיים, וחותך ללא אבחנה וללא עבודת מטה מסודרת. בדומה לקיצוצי הרוחב הידועים לשמצה והחביבים אף הם על האוצר, גם כאן הבחירה היא בפתרון קל ומהיר על פני החכם וארוך הטווח.

 

המגמות האנטי־תכנוניות האלה דווקא מנוגדות לקו הממשלתי בשנים האחרונות, שמחזק ומבנה תהליכי עבודת מטה סדורים, בניית יעדים ואסטרטגיה וראייה רב־שנתית. באופן אירוני, תהליכים אלה מתבטאים היטב ברפורמה האחרונה שאושרה בניהול ההון האנושי, זה שכעת עומד להיות מוקפא ללא כל אבחנה.

 

שנית, גם אם נקבל את הטיעון שמנהלים בשירות הציבורי צריכים להתייעל עם ההון האנושי הקיים, הרי שהאמת העגומה היא שאין להם ממש כלים לעשות זאת. כלומר, כל עוד ההחלטה הזו לא באה עם סל כלים משמעותי יותר עבור מנהלים בשירות הציבורי, כל מה שנקבל הוא רק סטגנציה.

 

שלישית, ראוי לציין כי דווקא ההרחבה היחסית של משרות חדשות בשנים האחרונות שימשה ערוץ כניסה כמעט יחיד להון אנושי איכותי וצעיר בדרכו פנימה. זאת, על רקע חסמי הכניסה הרבים שבהשתלבות בשירות הציבורי. לכן, כלל ההקפאה הנוכחי סוגר כמעט לחלוטין את הצוהר הזה ומשאיר שוב את השירות הציבורי עם תחלופת עובדים נמוכה במיוחד שפוגעת בביצועיו.

 

הטיעונים בעד ונגד כלל ההקפאה החדש כמעט שלא מצאו מקומם בשיח הציבורי. ספק גם אם שרי הממשלה ומנכ"לי משרדיהם מודעים להיקף ההשפעה הטמונה בחוק ההסדרים על תפקוד כוח האדם במשרדיהם. לכן, את הדיון על הקפאת השירות הציבורי יש לקיים באופן ציבורי וגלוי, תוך התבוננות על כלל ההיבטים הרלוונטיים בתחום ניהול ההון האנושי ולא כ"שליפה" ערב תקציב.

 

בנוסף, את הדיון הזה יש לקיים לא דרך הפריזמה הקלאסית של "האיש השמן" ו"האיש הרזה", מכיוון שהדיון על השירות הציבורי אינו על היקפו, אלא על איכותו ותפקודו. איננו זקוקים למגזר ציבורי גדול או קטן, אנו זקוקים למגזר ציבורי מקצועי, דינמי ומוכוון לציבור, ועלינו לתכננו ולהבנותו ככזה, יהא גודלו אשר יהא.